למה להבחין בעצמי?
כשאני לא קשוב לעצמי,
ולא מתבונן במה שעולה,
לא מפריד בין מחשבות, רגשות ותחושות,
או שם לב להתנהגות שלי.
נמצא יותר במחשבות ולא בגוף
יכול להתקיים סיפור,
אבל הוא לא מחובר מספיק לרגש
ומתקיים ריחוק רגשי.
להרגיש זו חוויה,
שאפשר להלביש במילים
אבל כשמתבוננים פנימה
אפשר להבחין,
שאפשר גם בלי.
והיא קיימת בי,
ההרגשה הזו.
זו תשומת לב מאוד ראשונית
לחוויה שאנחנו חווים מהיותנו ילדים,
בעוצמות מאוד גבוהות
כהראש עדיין לא יודע להסביר.
עם השנים, סיפורים נוצרים
ומגננות עולות,
כדי להרגיש פחות רגשות לא נעימים.
אבל מתישהו,
מגיע הזמן לשאול, האם המגננות האלו עדיין משרתות אותי?
או שאני יכול להתמסר לרגש הזה,
שבא מהגוף … שלי,
ורוצה לספר לי סיפור חשוב.
מגננות נוצרות מתוך רגשות שלא ידעתי להכיל,
מתוך סיטואציות בהן לא ידעתי להגיב,
וחשוב לבדוק שוב, ושוב, ושוב…
אם הן עדיין משרתות אותי
באמצעות הקשבה
לעצמי.
