מה שמפריד ביני ובין לחוות באופן מלא את החיים ואת הרגע הזה, היא התפישה שלי.
🌻 אני אחראי לרגשות שלי, אומנם אני לא יכול להגיד לעצמי "עכשיו תהיה שמח" או "תפסיק להיות עצוב", אבל אני יכול לנסות להתבונן בדפוסי חשיבה לא מיטיבים שמייצרים לי מציאות רגשית כזו או אחרת.
🌻 זה קורה בכל מקום:
1. בישיבת צוות בעבודה כשלי אין מה להגיד ואנשים "חכמים ומצחיקים" תורמים את פאנצ'יהם.
2. כשאני עוצר במעבר חצייה להולך רגל ו"ההוא" לוקח את הזמן (כאאאפרה).
3. כשאני נפצע ונפל עלי להתמודד עם מגבלה מפעולות שאני אוהב.
הבעיה היא לא האירוע עצמו במרבית המקרים, אלא הפרשנות שלי והתגובה לאירוע, כמו למשל לסרב לקבל את מה שקרה, להאשים את עצמי בזה, ולהמשיך עם מחשבות מייסרות דומות סביב האירוע.
🌻 מכירים את התגובות האלה?
"למה זה קרה לי", "איך הוא חוצה את הכביש לאט ככה", "כמה אני לא מעניין ביחס לאנשים אחרים כאן" ועוד ועוד..
אם אתם שואלים את עצמכם "למה אני מרגיש ככה", ואין לכם תשובה … יכול להיות שפספסתם איזשהו אירוע מחוסר תשומת לב למחשבות שממשיכות לחלחל וליצור הזדהות שמובילה לתחושת ערך עצמי ומציאות חיים רגשית הנגזרת מכך.
🌻 לשים לב למחשבה לא מיטיבה היא חלק מהותי בהשפעה על הרגשות שלנו, ולכן נדרש לתרגל את המיומנות הזו כדי להטמיע אותה לכדי פעולה אוטומטית.
🌿הנה תרגיל🌿
שבו במשך כמה דק' עם עצמכם ותחשבו על מחשבה אחת שאתם מודעים אליה שעושה לכם לא טוב. ממש תנסו לאתר את המחשבה הראשונית ותכתבו אותה על פתק.
עכשיו, בשבוע הקרוב בכל פעם שאתם מזהים את המחשבה הזו בתודעה שלכם, רק תגידו לעצמכם "הנה מחשבה לא מיטיבה" ואל תמשיכו לפתח אותו.
🌻 אם המחשבה לא מיטיבה איתי ויוצרת רגש שלילי, אני לא חייב לנסות למצוא לה פתרון לוגי כזה או אחר.
כמו שהמחשבה באה, היא גם תחלוף.. וכך גם שאר האירועים המנטאליים כמו רגשות והתחושות הנלווים אליה.
קצת כמו בשיר של אסף אמדורסקי:
"השביל בגלים הולך ונמחק
המים עוד זוכרים אבל לא במדוייק"
מתוך השיר "מה שאתה רואה עכשיו" באלבום 432.