החזקה של דכאון, ומשאות נפש מורכבים, לעיתים מביאים איתם גם רווחים משניים.
אני כותב את הפוסט הזה בזהירות ובצניעות.
אני כמו רובנו (לא בדקתי אבל מעריך), גדלתי על אמנים מופלאים, שאומרים ושרים מילים שנוגעות ומתחברות ישר ללב הפועם, ומציגות פרספקטיבות שונות של דרכים שלעיתים בתקופות של קושי – נסתרות מענינו ועוזרות לנו בתהליך הריפוי הנפשי.
המדהים הוא, שבהצצה אל מאחורי שירי ריפוי,
יכולים להתגלות רגשות מורכבים, קשים ולא פתורים, החיים בפרדוקס עם הייצוג של השירים המופלאים בדיוק כמו החיים…
אביתר בנאי (במפגש השלישי בשבוע שעבר בו נכחתי), שיתף בקול שקיים בו, הקול הזה שאולי חלקכם כבר פגש בתודעתו – קול שאומר "אין טעם לחיים".
בעיניים שלי – מין קול כזה, שעולה מתוך רגשות ייאוש, תסכול, שיעמום, חוסר תשומת לב, מחוויות חיים מורכבות שרובנו בפוטנציאל להיות שותפים להן, וכן, גם קול שעולה מתוך הרגל ואמונה שאם הקול הזה לא ימשיך להתקיים בי, משהו לא טוב יקרה.
אותו קול שקיים באביתר שנים, והוא משתף ש"על גביו" הוא ממשיך ללמוד, להתפתח וליצור, הוא משתף שאותו קול גם למד להגיד לו (קצת במילים שלי) "אתה חמוד אתה, אבל אל תשכח שאתה לומד על גביי…אני פה למטה מחכה לך.."
עד כמה מורכב המיינד שלנו ביכולת לייצר תהליכי חשיבה, שמצד אחד מביאים אותנו לחיבור עמוק עם עצמינו, ומצד שני פוגעים ומצמצמים,
מביאים עד כדי פחד והזדהות עם מחשבות שעולות ונבנות בשבילי תודעתינו.
בעיניים אקזיסטנציאליסטיות,
אני רוצה לומר שרק עצם היצירה, התהליך, והמיקוד ב "יש", מביא יכולת לשאת את החיים חסרי התכלית, למלאים,
ועשירים בתוכן משמעותי.
הקולות המלווים, יכולים להתקיים שם, חיים שלמים, ועדיין אפשר לעשות איתם שלום.
הניסיון להיפטר מהם עשוי להביא לסבל אמיתי, אותו רק אנחנו יוצרים מעצם המיקוד שלנו בהם, והענקת העוצמה לקולות האלה, במקום בדבר החשוב האחר – שינוי השיח מול הקולות, אמונה שאפשר אחרת, החיבור לאנרגיית החיים, לתנועה, ליצירה, לראיית האחר וראיית הטוב.
בואו למסע היכרות עם עצמכם, ותוותרו על הרווח המשני – רק תרוויחו
