חזרה להתקף החרדה הראשון שלי
1.10.2011
אני חוזר ביום שבת בבוקר מלילה אחרי טיול עם חברים באיזור ירושלים. תקופה קצת מאתגרת, התחלה של זוגיות חדשה, הרבה מחשבות, בעיקר שאלות בנוסח "האם זה יעבוד?", או "האם אני מספיק טוב בשבילה.."
החלטתי ללכת לחדר כושר, כן..זה עושה לי טוב.
עוברות 20 דקות מתחילת האימון, אני שוכב על מיטה ומרים משקולות ופתאום מצליחות להתגנב מחשבות שאין לי מושג מאיפה הן הגיעו, הן לא שלי בכלל, אבל הן שלי, אני הרי חושב אותן לא?
אני מניח את המשקולות, וחווית התחושה שנוצרת לי בגוף באותו רגע היא תחושה שקשה מאוד לתאר אותה במילים. אני מרגיש כל כך מוזר, שאני מסתכל על אנשים שמתאמנים מסביבי, ואני מקווה שאף אחד לא ישים לב שעובר עלי משהו.. שאני "משתגע"..
אחרי ששטיפת פנים בקולר לשתייה לא מרגיעה אותי, אני מבין שאני צריך לקפל וללכת למקום אחר.
במשך השבועיים הקרובים אני מתחיל ללמוד את עצמי מחדש, מחשבות שמתחילות לנהל אותי, מפריעות לי לייצר את התקשורת הכל כך בסיסית, עם עצמי ועם הסביבה. הרי עד לפני כמה ימים הייתי מאושר, היו לי חיים מדהימים, שנה לקראת סיום תואר ראשון, עבדתי כברמן במסעדה תל אביבית שווה עם חבר'ה מדהימים שהכי כיף להגיע למשמרת איתם, אני מוקף במשפחה מדהימה וחברים שאין דברים כאלה..
הרגשתי שממש סטיתי מהמסלול, ולא תכננתי את זה.
פתאום המיומנות של לקום בבוקר מהמיטה לעבודה או ללימודים, הפכה להיות משימה ממש מורכבת. דברים בסיסיים כמו הנאה בחברת בני משפחה וחברים קיבלה משמעות אחרת, ובמקום להיות נוכח איתם וליצור תקשורת והנאה, הייתי עסוק בלברר ביני לבין עצמי איך אני לא הולך לחוש שוב את אותה תחושה שחוויתי בחדר הכושר באותו בוקר בשבת ואז הם יראו שמשהו לא בסדר איתי, ומשם הרעיונות שהמשיכו להגיע , יכלו להיות תסריט ממש טוב לסרט ההמשך של קן הקוקיה.
במשך שנתיים, חוויתי קושי בלנהל את המחשבות שלי. התקפי החרדה המשיכו לבקר מידי שבוע באותה תקופה וחשוב לציין, שלא כך הגדרתי אותם אז, כי לא ידעתי מה זו חרדה.
אז אתם בטח שואלים, נו? למה לא לפנות לעזרה?
אז ככה, הפעם היחידה שחשבתי לפנות, כשאזרתי אומץ, התקשרתי למוקד הקופ"ח שלי והתייעצתי עם אחות שאמרה שאם אני רוצה לראות פסיכולוג אני צריך לגשת לרופא משפחה ולבקש הפניה ושם הבנתי שאני מתחיל לייצר מערכת יחסים חדשה עם ההכרה בזה שאני מודה שמשהו "לא בסדר" איתי.
פשוט פחדתי מלהצהיר שאני חווה קושי ולקבל עזרה.
המטרה של הפוסט הזה היא בעיקר לעורר מודעות ולהעביר את המסר הברור שפנייה לעזרה, היא לא דבר שלילי.
אני פגשתי מטפל בפעם הראשונה בחיי רק שנתיים אחרי אותו בוקר שבת. והסיבה שהלכתי אליו? בכלל היתה רצון לשפר את מיומנות הזיכרון שלי.
עמוק בפנים הבנתי שזו הזדמנות, אבל לקחו לי חודשיים להרגיש בנוח איתו ולחלוק את מה שעובר לי בראש..ורק אז, באותה פגישה שבה דיברנו על החוויה הזו ונתנו לה שם, עצם ההגדרה, התחילה לייצר תהליך, ולאט לאט הרגשתי שהמרווחים מתחילים לגדול בין התקף להתקף.
התקף חרדה מאופיין בתגובה פזיולוגית של הגוף, מעין אזהרה, דופק מהיר, הזעה, רעד ולעיתים אף תחושת עילפון והיא תוצאה של צורת חשיבה מעגלית של מחשבות.
התמודדות עם התקפי חרדה, ועם מחשבות טורדניות זה תהליך, זו דרך.
להבין איך אנחנו חושבים, ממה אנחנו מושפעים, ואיך לשלוט ולנווט נכון במחשבות האלה.
אני בטוח שכמוני יש עוד המון אנשים שחווים או יחוו בשלב מסוים קשיים ב"ניהול התודעה" שלהם, ורק בא לי להגיד, תרגישו בנוח.
תרגישו בנוח לשתף, לחלוק עם הקרובים לכם, והכי חשוב לפנות לאנשים מהתחום הטיפולי כדי לקבל פרספקטיבה חדשה וכלים להתמודד.
מאחל לכולנו סופשבוע של מחשבה בהירה,
עידו
(תמונה מהמסלול שעשינו ביום שישי בצהריים, ממש יום לפני התקף החרדה)
