טיפול בדיכאון – איך להתמודד עם דיכאון

היום, עשור אחרי, אני יודע, יודע שיש דרך.

דרך להפוך את הדיכאון לחלק אינטגרלי בחיים שלי, וכשהוא מגיע אני יודע להתייחס אליו אחרת, וכשההתייחסות אליו אחרת, כל החוויות הנלוות, מופיעות בצורה מעודנת יותר. כי אני מודע, מוכן, מחויב, מחובר לעצמי, ויודע שזה גל שמגיע, וגם הוא יעבור.

אני מרגיש קצת יותר בנוח לכתוב את המילים האלה, כמי שמתמודד עם So Called דיכאון. מצד אחד יש הפרעות נפשיות שניתן להגדיר באופנים שונים, בניהם ספר האבחנות הפסיכיאטריות (DSM), אבחונים ופרוטוקולי טיפול המאפשרים גישה להבין מה מקור הקושי ומנסים להגדיר את הבעיה.

במציאות, החוויה היא אישית, אחרת, וכל ניסיון להגדיר ככזה או אחר עשוי להחטיא למטרה.

בחוויה האישית שלי כמי שמתמודד עם דיכאון, היכולת להסביר את הדיכאון במטאפורות היא הדרך הפשוטה ביותר, כי באמת שכשנמצאים תחת ההשפעה, עם המשקפיים של הדיכאון, אין כל כך מילים הגיוניות שיכולות לתאר את החוויה, ושוב, אני מדבר מנקודת המבט שלי.

אני חושב שאם לפני עשור  הייתי מנסה לתאר את החוויה של הדיכאון שלי במילים, התיאור היה שאני מרגיש שיש לי משקולת מאוד כבדה על הגוף, על הראש, ברמה כזו שקשה לי, קשה לי לחשוב, קשה לי לעשות את הדברים שביום רגיל שלי אני עושה על אוטומט, בשוטף, בדילוגים בלי לחשוב בכלל ועוד מצליח לזכור פרטים ולשלוף אותם בצורה חדה מאירועים שעברו עליי במהלך היום או השבוע.

אבל כשהוא מגיע, הדיכאון, פתאום, יש תחושב שכל מהלך קטן מצריך מאמץ מאוד גדול, ולמאמץ הגדול הזה שעד אתמול דילגתי כדי להשיגו, פתאום מביא איתו קושי לתפקד, מציף רגשות שליליים או לא ברורים, תחושת מועקה ומחשבות שצריך להיות במודעות כדי להתחיל לזהות אותן ולהבין שהן מדברות מבעד לעיניים של הדיכאון.

בתקופות בהן חוויתי דיכאון בתחילת העשור של ההתמודדות איתו, הייתה בי תחושה כאילו חלק בי כבה, חלק שמח שהיה ואינו עוד והתחושה הכללית הייתה שהקסם נגמר והבנאדם השמח שהייתי לא ישוב עוד.

כשאני מדבר עם מתמודדים עם דיכאון, זו תחושה שכיחה שעולה, וזה כל כך מובן, שקשה להיות אופטימי כשהחוויה הרגעית, הנוכחת בהווה כל כך תופסת את תשומת הלב וצובעת הכל בגוונים כהים.